פרופ' אלון שב

אני מוזיקולוג היסטורי שלא מסוגל להימנע מאנליזה, ואנליטיקן שמכור למחקר היסטורי. לכן המחקר שלי מניב שני סוגים עיקריים של פירות מחקריים: סוג אחד הוא פרטיטורות (חוברות תווים) המשקפות חקירה של מקורות – למשל, שחזור הנוסח הנכון ביותר של יצירה על סמך עיון בעשרות כתבי־יד שבהם היא השתמרה. סוג שני הוא מאמרים שעוסקים בתהליך היצירתי (איך המלחין חיבר את היצירה, מה עשה קודם, מה עשה אחר כך, מדוע כתב לכלי הזה ולא לכלי אחר, אילו שינויים הוא ערך ביצירה ומדוע).

ההתרגשות שלי עצומה בכל פעם שאני נכנס לספרייה, והדופק מואץ בכל פעם שאני נכנס לארכיון. אנשים כמוני, שמתמכרים לעיון בכתב־היד של מלחינים מלפני 300 שנה ולקריאה בספרים בני 400 שנה – חשוב שימצאו דרך להפוך את המחקר למקצוע. אין סיפוק גדול יותר מלהחזיר לחיים יצירות שאבדו או שנשכחו במשך עשרות ומאות שנים, גאוותי על כמה יצירות שהחזרתי לאולם הקונצרטים ותקוותי להמשיך ולגלות יצירות נשכחות שעדיין יש בכוחן לרגש את הקהל.

כשם שהחמישית של בטהובן היא תוצר מוצלח מאוד של תופעות שנלמדות בחוגים לביולוגיה, כימיה, פיזיקה ומדעי המוח, הרי שחוקי המכניקה הניוטונית הם בסופו של דבר יצירה של איש יצירתי ומקורי שפעל בזמן היסטורי מסוים ופעלו עליו תמריצים חברתיים, כלכליים ואישיים, ואי אפשר לנתק את המחשבה שלו מהספרות שקרא, מהמוזיקה ששמע ומהאנשים שהקיפו אותו. בפקולטות למדעי הרוח חוקרים בני אדם את מעשיהם של בני אדם ולומדים להעריך חשיבה, יצירתיות, פתרון בעיות, ובהרבה מקרים – לחשוף את העבר. מבחינתי, שייכות לפקולטה למדעי הרוח כמוה כהשתייכות ליחידת בילוש ייחודית.

וספציפית במחלקה למוזיקה, בראש ובראשונה, יש כאן נבחרת של חוקרים וחוקרות, יוצרים ויוצרות מדהימים שמעבירים לסטודנטים ולסטודנטיות תמונה מגוונת מאוד (ותלת־ממדית) של מוזיקה – מזמנים שונים, מסגנונות שונים, של עמים שונים. המחלקה מורכבת מאנשים שאהבה הגדולה שלהם למוזיקה נובעת גם מסקרנות לשמה וגם מרצון להשתמש במוזיקה כאמצעי לגעת בלב ובנפש של אנשים, ואם אפשר לבחור לבלות שלוש שנים (או הרבה יותר) בין אנשים כאלה וללמוד מהם את דרכי ההתבוננות והיצירה האלה, זו כנראה העסקה הכי טובה שאפשר לעשות.